מאחר וגנבו לנו את הרכב כבר לפני בילוי הקיץ באוסטריה, היה ברור שלא נתחמק עם החזרה לארץ מלחפש רכב, פעולה די נוראית כשלעצמה. נתחיל מזה שלא היה ברור איזה רכב בכלל אנו רוצים. הדרישות היו: מקום לצ'לו (הכלב לא הכלי) – כלומר סטיישן, שלא יקח הרבה דלק (כי בקרוב הדלק יעלה ב 400%) – כלומר מנוע 1600, ושלא יתפרק מהר מדי – כלומר מעט קילומטרים, יד ראשונה, ובדיקה סבירה.
היו הרבה מחשבות ובדיקות דעות בגוגל בעברית אנגלית וגרמנית על רכבים מסוגים שונים. בסוף, כמובן לאחר יאוש, נראה רכב אחד מעניין עם ממש מעט קילומטרים. הבעיה – צריך לנסוע עד אשקלון כדי לראות אותו. בעיה נוספת – פז'ו שידועה באמינותה הנמוכה. החלטתי לנסוע. קבענו לשעה ארבע וחצי, כדי שיהיה עדיין אור.
הנסיבות הביאו לאיחור די משמעותי וקצת לפני חמש וחצי מצאתי עצמי עומד ליד הרכב המיועד. בעלת הרכב הייתה חביבה אך הייתה צריכה לנסוע עם ביתה לרופא. בשליפה מפתיעה היא הציעה, שמאחר ואני בא מרחוק, שאשאר בביתה עד שהיא חוזרת. לבד.
הצעה מעט משונה, ומראה פתיחות ואמון בבני אדם. הסכמתי.
ההצעה העוקבת היתה שאולי ביתה הקטנה שקד בת הארבע תישאר איתי, ואבדר אותה בינתיים. זו כבר הייתה הצעה חריגה בהתחשב שהאם הכירה אותי רק מספר דקות. הסכמתי, שכן נראה לי נחמד יותר לבלות עם בת ארבע מאשר לשבת ולבהות בקירות.
שקד התגלתה כילדה מקסימה. שיחקנו במחשב, בקלפים, פזל. דילגנו בין האריחים בחוקיות משתנה. בחנו את פסלי הפילים בבית ואף ערכנו שיעור על תמונת הנשיקה של קלימט שתופסת את רב הסלון. שחר, הבת הבכורה הגיעה מאוחר יותר הביתה ותהתה גם היא לגבי הצטרפותי המפתיעה למשפחה.
האב קיבל בצורה פחות טובה את העובדה שהאם לקחה זר מהרחוב כדי שישאר עם ביתם, אך נראה שהנושא חורג מתחום השפעתו.
בסיכומו של דבר לקחתי את הרכב.
שמח לשמוע ששקד עדיין שואלת עלי.
שקד הורביץ: כשתהיי גדולה ותמצאי את הפוסט הזה, תשלחי אימייל ואספר לך סוד.
